<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן צ'</h1>
<h2>דף קט.</h2>
הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואח"כ מולחו. מלחו ולא קרעו קורעו לאחר מליחתו ומותר אע"פ שנמלח עם דם שבתוכו דכבולעו כך פולטו. ואפילו אם בשל הלב ולא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר ואינו נאסר משום בליעת דם דשאני לב דשיע. ואם לא קרעו אם היה לב בהמה שיש בדמו כזית חייב כרת אבל לא בלב עוף שאין בדמו כזית בתוך לבו אבל מ"מ איסור הוא דאיכא דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה. וכתב הבעל התרומה ז"ל (סי' נ"ו) דלא אמרינן דקורעו לאחר בשולו ומותר [א]לא בצלי דכבולעו כך פולטו אבל אם בשלו בקדרה בלא קריעה שנשאר שם דם שפלט צריך ששים כנגד [דם] הלב [ואם אין ס'] אף הלב אסור וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל. ואם שכחו הלב בתוך העוף וצלה אותה כלו שלם דינו כמו שנצלה הלב לבדו ומותר העוף גם הלב אחר קריעה. ואם בשלוהו בקדרה משערינן אם יש ששים בשיעור הלב בכל מה שבקדרה הכל מותר. ואם מלא חללו בשר או ביצים יש לחוש שכל אותו הדם הנקלט באותו המלוי ונבלע בו ואף אם יש בתבשיל הקדרה ששים כנגד הלב ראוי לאסור המלוי והשאר מותר. ואם נתבשל העוף בטפלה שקורין פנד"ה אחד שאין מרק הרבה שיוליך הדם בכולה ראוי לחוש שמא נבלע הדם במקומו ואסר כל העוף עצמו.
והרשב"א ז"ל כתב שאם נתבשל בקדרה עם בשר או עם ירקות וכיוצא בהן (אין) [הרי הוא] אוסר תערובתו שהדם יוצא ממנו ונפלט לתוך הקדרה. כיצד משערין? בכלו שאין אנו יודעין במה יצא ממנו. ואין הפרש בדבר זה (כיון) [בין] שהלב דבוק עם העוף או אינו דבוק ולעולם אין משערין בכל העוף אלא בלב לבדו והר"ש ז"ל כתב ואם חתך העוף חתיכות ונשאר הכבד עם חתיכה אחת ונתבשלו כלן כל אותה חתיכה שהכבד דבוק בה נדונת ככבד וכולה היא חתיכה דאיסור וכי משערינן צריך שיהא שם ששים ממין אחד דאע"ג דלענין איסורא נדונת ככבד לענין מינה לא חשיבא אלא ממין העוף שהוא ואם אין בקדרה ששים ממין אחר כנגד החתיכה לא בטלה ואפילו במאה עופות ממינו דהא מין ומינו הוי וכולהו סבירא להו דמין במינו לא בטיל וחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן וכלהו סבירא להו דכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. אבל כשהכבד לבדו ואין בתבשיל ששים (בו) [כנגדו] התבשיל אסור והכבד מותר כדאמרינן הכבד אוסרת ואינה נאסרת ואם מתובל אוסרת ונאסרת. ולב שנתבשל בדמו שלא נקרע אסור כל זמן שלא יקרענו כדאמרינן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו מותר עכ"ל.
ומעשה בא לפני ר'. לב שנתבשל בקדרה בגופו של אפרוח נסרך בו כבריה והתירו ר' בששים באפרוח לפי שכל האפרוח נעשה חתיכה דאיסורא ובעינן ס' באותה חתיכה. והרשב"א ז"ל כתב ושמעתי שיש מחמירים לשער בכל העוף אם הלב דבוק בו ולא נראו דבריהם. וכתב הר"ש ז"ל מי ששחט אווזים ותרנגולים והוציא הכבד שלהן ומלחן והדיחן ואחר כך נטל בשר שלוק וערב עם התבלין וביצים ומלא חללן ובשלן בקדרה הכל מותר ואם נשתייר מן הכבד ולא (הזכיר) [נזכר] בהן עד אחר בשול ודאי אסורין שהכבד אסרה לקדרה הוא וכל שעמה היכא דמתובלת ואם אינה מתובלת אוסרת ואינה נאסרת.
<h2>דף קיא.</h2>
הכבד מהבהבין אותו באור או משליכין אותו לתוך חומץ או לתוך מים רותחין עד שיתלבן וכבר נהגו כל ישראל להבהבו על האור ואחר כך מבשלין אותו בין שיבשל אותו לבדו בין שיבשל אותו עם בשר. וכתב הרשב"א ז"ל (בת"ה הקצר בית ג' שער ג') דזה נראה לכתחלה אבל בדיעבד עבר ושלקו מותר ע"כ. וכן מנהג שאין מבשלים מוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור וכן נהגו. בשל הכבד בל[א] הבהוב או חליטה בחומץ או ברותחין הקדרה כולה (והבשר) [הכבד] וכל מה שנתבשל עמה אסור. וכתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה דהיכא דמלחו הכבד שיעור מליחת הבשר ושכח ולא צלאו ובשלו בקדרה שמותר הכל בדיעבד (וכן) [כ]דעת ר"ת וכן נמי כתב הבעל התרומה ז"ל וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל היכא שקרעו שתי וערב וחתך למטה ואיפשר [לומר] שדעת הר"ם במז"ל [כן] שלא אסר הכל אם נמלח שיעור מליחה קודם שנתבשל אבל בלתי מליחה נאסר הכל אפי' ביותר מששים לפי שאי אפשר לעמוד על פליטת הכבד שאולי יותר פולט משיעור גופו הרבה ועכשו שאין אנו בקיאין בחליטה המנהג שאין אנו אוכלין אותו בלי הבהוב באור ולפי דעת הבעל התרומה ז"ל (אבל) [ו]הר"ש ז"ל צריך קריעה שתי וערב וחתיכה לתחת ואפי' לצלי וכן דעת הבעל התרומה ז"ל אבל לדעת הראב"ד ז"ל דלצלי לא בעי קריעה אבל בעי מליחה יתירה דכי איתמר שמעתא דצריך קריעה לקדרה איתמר.
הטחול יש בו דם וכתב הרשב"א ז"ל [בת"ה הקצר בית ג' שער ג'] שדמו בלא תעשה כדם האיברים לפיכך צריך מליחה ולא אמרו בטחול שומנא בעלמא הוא אלא שלא להצריכו חתיכה ומליחה ככבד ולומר שהמליחה מכשירתו כשאר איברים. ומראה אדמימות שבו לאחר מליחה אינו מחמת דם אלא טבעו ומראה שומנו ככה עכ"ל.
הטחול מותר לבשלו אחר מליחה אפילו עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם כאשר כתבנו. וזה שנהגו הנשים לצלותו תחלה אין זה כי אם לפי שאין דרך לאכלו רק במלוי הכרכשא והוא קשה להתבשל ואיפשר שלא יתבשל יפה אם לא יצלנו תחלה.
וכבד שנמצא בתרנגולת כתב הבעל העיטור ז"ל אם הוא צלי מותר דהא כבדא עלוי בשרא מותר בדיעבד דכבולעו כך פולטו הכא נמי בדיעבד שרי. ואם בשלו בקדרה עם בשר בין מחובר בין תלוש משערין בששים בדם שיצא ולב דינו ככבד בין לצלי בין לקדרה. ומעשה בא בהר בתרנגולת שנתבשלה עם הכבד והביאוה לפני גדולי ההר ונטלו הכבד עם הבשר שנדבק בה ועשו קליפה נכרת במקום הכבד ואסרו אותו והתירו את השאר. והר"י מקורביל ז"ל כתב הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו אינו עובר עליו ומוקי לה בלב עוף שאין בו כזית אבל יש בו כזית חייב ומשמע מתוך פירוש הקונדרים ואפילו בשלו אך נראה דאחי קאי דאלו מבושל הא קיי"ל דאם בשלו אינו עובר. וקורעו לאחר בשולו נראה דוקא לאחר צלייתו אבל בקדרה צריך ס'. ואם נתבשל העוף בחתיכות קטנות והלב תלוי באחת מהן יש לחוש שמא תשאר החתיכה לבדה עם הלב במעט רוטב ותהיה החתיכה נעשית נבלה מפני הלב התלוי בה ואין בה ששים ויפלוט ברוטב ויאסור אחרת ואותה אחרת תאסור אחרת. וביאר הר"ף ז"ל כגון שמקצתו חוץ לרוטב ע"כ וכן נמי כשמשימין חתיכה בפנד"ה ויש בה שומן שמא נמוח השומן [תחלה] תחת החתיכה שהלב בה ותהא נעשית נבלה ואח"כ תחת הסמוכה לה ויאסרנה וכן כלם והמחמיר תבא עליו ברכה והמיקל לא הפסיד כי אין לנו להחזיק ריעותא בזה. והגיה הר"ף ז"ל והוא שיהיה ששים בין הכל ע"כ. ועוד דאיסור הבלוע בחתיכה אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב על כן אותה חתיכה שנשארת עם הלב אסורה אם אין בה ששים מן הלב ושאר החתיכות מותרות וכן נהגו לענין כבד עכ"ל.
ומותר לצלות הכבד עם הבשר בשפוד אחד והוא שיהיה הבשר למעלה ואין לחוש שמא יבלע הכבד מדם הבשר דאיידי דנפיש ביה דמא כל שעתא ושעתא פליט ואיידי דטריד למפלט לא בלע ואם עבר וצלאו למעלה מהבשר מותר. וה"ה למליחה וכן דעת הרשב"א ז"ל. והר"ש ז"ל כתב שהשפודים שלנו שהם מושכבים על הגחלים אסור לצלות בשר עם הכבד כלל או עם לב לפי שפעמים מגביה זנב השפוד ונמצא הכבד למעלה אבל מ"מ בדיעבד מותר.
